הפרשה שלנו כפי שכתובה בספר התורה ,אינה מתחילה בשורה חדשה ואף צמודה לפרשה שלפניה בלי שיש רווח של מספר תיבות בינה לבין הפרשה הקודמת.
דבר זה נקרא פרשה סתומה.

בתחילת הפרשה על המילים " ויחי יעקב" אומר רש"י :
'למה פרשה זו סתומה ? לפי שכיון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד,שהתחילו לשעבדם.
דבר אחר: שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו'.

רש"י מסביר שהפרשה סתומה משום שהתרחשו בה שני ארועים של 'סתימה'.

כשעיינתי ברש"י, לא הבנתי,
הרי שני הארועים שרש"י מזכיר לא התרחשו בתחילת הפרשה, הראשון שבהם התרחש לאחר פטירת יעקב והשני התרחש סמוך לפטירת יעקב,
א"כ מדוע כל הפרשה מוגדרת כסתומה ??

כדי לענות על השאלה,אבקש לשאול שאלה נוספת.
בסוף הפרשה התורה מספרת על פטירתו של יוסף:
" ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלוקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת…,
וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלוקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה"

מדוע מבקש יוסף שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל רק בסוף גלות מצרים ?
מדוע לא מבקש יוסף שכבר עכשיו יקברו אותו בארץ ישראל ?

יוסף הצדיק הוא הראשון מבני ישראל שטעם את טעמה של הגלות.
נער בן 17 שמושלך לבור ומתגלגל למצרים.
22 שנים שהוא מתייסר בשאלה "העוד אבי חי".

שתי הסיבות שרש"י מביא על סתימת הפרשה,התקיימו ביוסף.
הראשונה :נסתמו עינהם מצרת השעבוד – הם כבר שוכחים מה התחושה בלהיות בן חורין.

ואצל יוסף,הוא קורא לבנו הראשון מנשה-
"כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי",
הצרות השכיחו ממני את העבר….

והשניה: ביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו -גלות שלא רואים את סופה..

ואצל יוסף, הוא נמצא שנים רבות במצרים רחוק מאביו, אין לו מושג מתי זה יסתיים, כמה זמן עוד הוא ישאר כך.

חז"ל מגלים לנו שכאשר הוא שולח לספר לאביו שהוא חי ,הוא שולח איתם עגלות כדי להוכיח לאביו שאכן זה יוסף בנו.
22 שנים קודם לכן, רגע לפני שנשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו בשכם, הוא ישב עם אבא ולמד איתו ביחד את הסוגיא של עגלה ערופה.
את זה הוא שולח כסימן ליעקב אביו.

אבל אני חושב שיש כאן עוד משהו.

מהיום הראשון שהוא נזרק לבור,הוא יודע וזוכר שהוא צריך להמשיך ללמוד עם אבא.
לא משנה כמה צרות וגלגולים הוא עובר בדרך,
אבל אל מול עיניו עומד הרגע המיוחל שבו יפגש עם אבא וימשיך ללמוד איתו.
הוא חייב לזכור את הנושא האחרון שלמד עם אבא
כי משם הוא צריך להמשיך מיד כשיפגש איתו שוב.

הוא שולח ליעקב אביו את העגלות, כי זכר הלימוד האחרון עם אבא, זה מה שהחזיק אותו 22 שנים.
התקוה להיפגש שוב עם אבא מובנית על דבר מעשי, כל יום חוזרים על הלימוד האחרון כי מחר אולי יגיע הזמן…
אולי מחר יהיה זה היום..ונמשיך ללמוד עם אבא.

זו הסיבה שיוסף מבקש שבני ישרא יעלו את עצמותיו.
" אלוקים פקוד יפקוד אתכם…" – יגיע היום והגלות תסתיים
אבל מה יחזיק אותם כל השנים?
על איזה דבר מעשי תישען התקוה ?
לכך אומר להם יוסף, אל תשכחו, יש לכם משימה
כשאתם יוצאים, קחו את עצמותי אתכם.

מאות שנים, בני ישראל קמים יום אחרי יום בבוקר וזוכרים שיש להם משימה,
צריך לקחת איתנו את עצמותיו של יוסף הצדיק.

המשימה הזו מחיה להם את התקוה בתוך החושך של הגלות.

זאת הסיבה, כך אני חושב שהפרשה סתומה מתחילתה,
לומר לנו, הביטו במה שהביט יעקב.
הביטו בסיבה שגרמה ל 17 השנים הטובות של יעקב.
"ויחי יעקב"- השנים הטובות של יעקב הם כשהוא מגיע למצרים ופוגש את יוסף.
הוא מגלה שיוסף בתוך הגלות הארוכה שלו הצליח לגדל שני ילדים בדיוק כמו ראובן ושמעון.
גם בתוך הגלות- בתוך החושך אפשר וחייבים לחיות את התקוה.
הוא לא התייאש ולא נשבר.
יעקב שמכיר בזה קובע את זה כברכה לדורות,
זו הברכה שמברכים את הבנים "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
הם נשארו קשורים ונאמנים למשפחת יעקב כי אביהם יוסף מעולם לא איבד את התקוה.

הפרשה סתומה מתחילתה כי יש בה את הפתרון לאותה סתימה.

גם אנחנו אם קורה ויש לנו זמנים קצת קשים, זמנים של חושך
יוסף הצדיק מלמד אותנו "לחיות את המחר",
להציב בתוך היום יום שלנו את התקוה.
למצוא נקודה מעשית שבה נתמקד כל יום,
נקודה שתבליט את האמונה והתקוה שלנו.
להתכונן היום לישועה של מחר.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]